חיוב ארנונה על "שטח מרעה " בגובה של 25% מתעריף ארנונה על "אדמה חקלאית"

1.         מדובר בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה (להלן: משיבה 3), שליד המועצה האזורית לכיש (להלן: משיבה 2), לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: חוק הערר), מיום 15.4.08, בה הוחלט לדחות את הערר של העוררת-המערערת בעניין דרישה לתשלום ארנונה שנשלחה אליה בגין שטח מרעה בגודל של  23,300 דונם. ועדת הערר המליצה להעביר את העניין לועדת הנחות בארנונה לדיון נוסף לקביעת אחוזי הנחה אפשריים.

2.         לטענת המערערת:

א.         מדובר בשטח בר פתוח שאותו יש לראות לעניין חיוב בארנונה כ"אדמת בנין", שאינו בר חיוב בארנונה. המערערת אינה מחזיקה במקרקעין, שטח המקרקעין שנקבע שגוי, וכך גם התעריף על פיו חויבה.

ב.         ועדת הערר לא הייתה מוסמכת לדון בעניין, לא ניתנה תשובה להשגה ולערר, החלטת ועדת הערר אינה מנומקת, לא נוהל פרוטוקול ולא נאספו ממצאים עובדתיים. הודעת השומה לוקה בחסר, הואיל ואינה מפרטת את מיקום המקרקעין ועל כן בטלה.

ג.          בבעלות המערערת עדר בקר בן כ-150 פריטים, המגודל באופן טבעי בשטחי החורש בחבל לכיש, חי בקבוצות קטנות כשהוא חופשי ללא כל פיקוח, והוא ניזון מהחורש הטבעי. המגע היחידי של המערערת עם העדר הוא במתן חיסונים, סימון הבקר, הפרדת הולדות עגלי החלב לצורך תוצרת הבשר, כאשר יש אינטרסים למדינה לשמור על משאבי הטבע, ועל בריאות הציבור בצריכת בשר טרי הניזון מצמחיה טבעית, ולשמור על צמחיה טבעית ושטחי מרעה.

ד.         בתאריך 17.7.90 רכשו לוי עזריא ובן דב דוד, דג נעמן ובורנשטיין יצחק עדר של מושב לכיש, ולצורך זה הקימו את המערערת כחברה, והחלו לגדל את העדר.

            ביום  1.9.06 קיבלה המערערת הרשאה לרעייה במקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל, שעניינה רשות להיכנס למקרקעין ולהשתמש בהם למטרת רעיה בלבד, בשטח של 17,407 דונם (נספח ה' לערעור).

            המקרקעין הם "שטחים פתוחים" המשמשים בין היתר כשטחי אש צהליים, שמורות טבע, יערות קק"ל וכיו"ב, אינם מעובדים ואין כל גידולים בהחזקת המערערת, והם אדמת בקר שמעולם לא חויבה בארנונה בהיותה "אדמת בנין" שאינה חייבת בארנונה. בשנת 2004 ניסתה המשיבה 1 לגבות לראשונה ארנונה, אולם לאור התנגדות המערערת הוחלט בישיבת מועצה מיום 29.1.05 להשעות את גביית הארנונה על אותם שטחים עד לבדיקת העניין (נספח ז' לערעור).

            ביום 2.11.06 נשלחה למערערת הודעת חיוב רטרואקטיבית בארנונה לשנים 2004-2005 בסכום של 815,000 ש"ח, בלי כל פירוט, ללא אסמכתא לגודל השטח, בלי מדידה ובלי לוודא אם הסיווג שנקבע הינו הסיווג המתאים.

ביום 8.11.06 הגישה המערערת השגה על החיוב האמור, השגה שלא נענתה ומשסירבה המועצה לדון בטענות המערערת, הוגשה עתירה ביום 28.1.07 (עמ"נ 2/07)  של בית משפט זה.

בעתירה זאת הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו תתכנס ועדת הערר ותדון בעניינה של המערערת תוך ארבעה חודשים.

בעקבות הליך נוסף שהוגש לבית משפט זה ביום 4.9.07, זומנה ועדת הערר, ולאחר מספר דיונים שנדחו, התקיים דיון בועדת הערר ביום 29.1.08 בו ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה ללא כל נימוקים, בלי להתייחס לטענת המערערת ובלי שהתקיים דיון של ממש, בעצם החיוב בארנונה, בשאלת מיהות המחזיק, בלי להתייחס לשאלת הטעות בשטח ולטענות נוספות שהועלו על ידי המערערת.

ה.         מר ערן רון נתן ביום 9.1.07, את תשובת מנהל הארנונה להשגת המערערת מיום 8.11.06, שלא  נמסרה למערערת, לא היה מוסמך לכך, שכן הפרסום בדבר מינויו  לתפקיד זה נעשה רק ביום 31.1.07.

            כך גם ביחס לחברי ועדת הערר, מינויים לתפקיד קיבל תוקף רק ביום 14.2.08, ועל כן לא היו בעלי סמכות לשמש כחברי ועדה ביום 29.1.08, בעת שהתקיים הדיון בוועדה.

            התשובה לכתב הערר שהוגש לוועדה לא הוגשה במועד, אלא רק ביום 2.8.07, מעבר למועד הקבוע  בתקנות, והיא נחתמה על ידי ב"כ מנהל הארנונה ולא על ידי מנהל הארנונה עצמו (נספח י"ד לערעור). כמו כן, לא נערך פרוטוקול, לא הוצגו ראיות בוועדה, לא נשמעה עמדת המערערת באופן מסודר, לא ניתנה למערערת הזכות להציג חוות דעת מטעמה, עמדת המשיב לא הוצגה בפני הוועדה לא בכתב ולא בעל פה, לא היה דיון בוועדה בשאלות המשפטיות ובשאלות העובדתיות, לא נערך ביקור בשטח על ידי חברי הועדה, ותיק הוועדה לא הומצא למערערת ולא לביהמ"ש.

ו.          המועצה כבולה להגדרות של חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג - 1992 (להלן - חוק ההסדרים), המפנה להגדרת המונחים "נכסים", "בניין", "אדמה חקלאית", "קרקע תפוסה" ו"אדמת בנין", בסעיף 269 לפקודת העיריות, בעת שחוק ההסדרים מתיר למועצה להטיל ארנונה על נכסים בתחומה שאינם "אדמת בנין".

            בעע"ם 11641/04, סלע נ' מועצה אזורית גדרות (תק-על 2006(3) 642), הוגדרו מונחים אלו כ"אבות החיוב בארנונה", כפי שמתייחסות לכך תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות בשנת 1994), תשנ"ד - 1993. בתקנה 3 נאמר שמועצה רשאית להטיל ארנונה ב"בנין", "קרקע תפוסה", ו"אדמה חקלאית".

צו הארנונה על פיו הוטל החיוב על שטחי מרעה כ"אדמה חקלאית" מנוגד להגדרה של "אדמה חקלאית" בסעיף 269 לפקודת העיריות, המתייחסת ל "קרקע שאינה בנין המשמשת ... משק בעלי חיים ... לגידול יער או פרחים", (הדגשה - ב.א.), בעוד שבצו הארנונה נשוא הדיון הוגדרה "אדמה חקלאית" כ"קרקע שאינה בנין המשמשת ... משק בעלי חיים ... לגידול יער או מרעה" (הדגשה ב.א.).

שינוי ההגדרה ככוללת "מרעה" במקום "פרחים" נעשה שלא כדין.